חבר שלי עבד אחרי הצבא בפיצריה ליד ישיבת מיר בירושלים,
שבה 4,000 אברכים.
התשובה קפצה לו כשבפעם האלף ביקשו ממנו קולה בבקבוק משפחתי חסכוני,
ואחרי ששתו קצת, ביקשו שישמור להם במקרר לפעם הבאה.

המבצע: כוס קולה בשקל למי שקונה פיצה.
"רעיון מדהים שיביא החזר גבוה על ההשקעה והרבה לקוחות חדשים",
הבזיקה מחשבה בראשו של הבעלים.
.
עד שהלקוח "האידאלי" חשף את טבעו.
טבעו המתפלפל במקרה שלנו. כי מה עושים בישיבה כל היום? טוחנים פרשנות על כל זווית ופינה של נושא מסוים.

אברך מס' 1  אכל פיצה, קנה כוס בשקל וחזר לישיבה מבסוט.
אברך מס' 2 שאל "אם אני קונה פיצה, אני יכול לתת את הזכאות לכוס קולה בשקל לחבר שלי?"
אברך מס' 3 שאל "אם… אני יכול לשמור את הזכאות למחר"?
אברך מס' 4: "אפשר לקנות 10 כוסות מראש וכל פעם לבוא לשתות אחת?"

וכך אברך מס' 5, 6, 9, 19, 99, 999…

עד שלבעל הפיצריה ירד האסימון שהעובד שלו מבזבז חצי משרה על פלפולי קולה במקום למכור, ושם לזה קץ.

להתלהב זה כיף, קל וחובה כדי ששירות שלך ימכור טוב.
גמילה מהתלהבות עסקית בוסרית כואבת בכיס, משתקת מורלית,
וגורמת לך לשאול למה בכלל ניסית את הדבר המטומטם הזה.

יש כאלה שלומדים רק מהנסיון שלהם. יש כאלה שמעדיפים קיצורי דרך.
לראשונים אין לי דרך לעזור.
לאחרים הרבה פעמים כן, בטח במה שקשור במשפכי שיווק, ווובינרים.

אם הוובינר שלכם לא עובד, או שאתם חוששים להתחיל,
או שזה נראה לכם יותר מדי עבודה או השקעה, מזמין לשוחח איתי
ולבחון.
שיחה ללא עלות, שלחו הודעה ונשוחח.

ישעיהו ריב
קופירייטר ממיר